הכרעת דין בתיק רע"ס 3661-12-10

1.      כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ניהול עסק מבלי שיהיה בידם רישיון עסק, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968 [להלן: "החוק"].

נטען בכתב האישום כי החל מיום 13.5.2008 עסקה הנאשמת 1 ברחוב דרך חברון 60 בבאר-שבע בניהול עסק מסוג "מקום שעיקר עיסוקו מכירת רהיטים" [להלן: "העסק"], שהוא עסק הטעון רישוי, ומבלי שיהיה בידה רישיון עסק כחוק.

הנאשם 2 הועמד לדין מכוח סעיף 15 לחוק, כמנהל פעיל בנאשמת 1.

יצויין, כי בכתב האישום נכלל שמו של נאשם נוסף אלא שהוא נפטר וההליכים כנגדו הופסקו בהתאם לסעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982.

2.      בישיבת המענה הודו הנאשמים בעיקר עובדות כתב האישום, למעט שכפרו בטענה כי עיקר העסק הוא למכירת רהיטים. לטענת הנאשמים, כל העסק משמש למכירת רהיטים ופרט למכירת רהיטים לא נעשה בעסק מאומה.

3.      נוכח זאת, ובשים לב לטענות נוספות, טענו הנאשמים שתי טענות מקדמיות, שביקשו הכרעתו של בית המשפט:

הטענה הראשונה עניינה פגם או פסול בכתב האישום. לטענת הנאשמים כאשר מדובר בעסק שכולו למכירת רהיטים [בשונה מעסק שעיקרו במכירת רהיטים], לא נדרש רישוי עסק, אלא אם מדובר בחנות גדולה ואז דרישת הרישוי הינה מכוח היקף החנות. לשיטת הנאשמים, יש לבחון את הצורך ברישוי העסק במקרה דנן לפי קבוצה 6 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"א - 1995 [להלן: "הצו"], שעניינה "מסחר ושונות" ולא לפי קבוצה 10 בתוספת לצו,  שעניינה "תעשיה, מלאכה, כימיה ומחצבים". משכך, וכיוון שכתב האישום מתייחס לדרישת רישוי לפי פריט 10.16.ד לצו, הרי שנפל פגם בכתב האישום.

טענתם השניה של הנאשמים עניינה "הגנה מן הצדק". לטענת הנאשמים, המאשימה מסרבת ליתן רישיונות עסק לעסקים במתחם בו מצוי העסק, בטענה כי אלה עסקים של שימוש מסחרי ואילו המתחם מיועד לשימוש תעשייתי. לטענת הנאשמים, המאשימה מאשימה אותם בעבירה המבוססת על פריט הנמצא בקבוצה שעניינה שימוש תעשייתי, ומדובר בהתנהגות העומדת בסתירה מהותית להגינות משפטית.

4.      כיוון שהתעוררה מחלוקת עובדתית, בשאלה האם "עיקר" עיסוקה של הנאשמת במקום הוא למכירת רהיטים או שכל עיסוקה במקום הוא למכירת רהיטים, ביקשתי את התייחסות המאשימה והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב לעניין הטענות המקדמיות.

בתגובתה, אישרה המאשימה את טענתם העובדתית של הנאשמים לפיה כל העסק הינו לממכר רהיטים. עוד אישרה המאשימה את טענתם העובדתית של הנאשמים לפיה בקשתם לרישיון עסק נדחתה כיוון שהמתחם מיועד לשמש לתעשיה ולא למסחר.

בתשובתה הוסיפה המאשימה שתי עובדות נוספות: האחת, שהבקשה שהגישו הנאשמים הינה לרישיון עסק לפי סעיף 10.16.ד'; הטענה השניה הינה שבימים הקרובים אמור להיחתם "היתר לשימוש חורג מההיתר לצמיתות" ובעקבות כך יתאפשר שימוש מסחרי במקום, הן לנאשמת 1 והן לעסקים אחרים כדוגמתה. בהודעה נוספת שהוגשה, הודיעה המאשימה כי הנאשמים חתמו על רישיון העסק שהונפק להם, וזאת ביום 3.8.2011, וכי מאותו מועד יש להם רישיון עסק לצמיתות, לעסק הנדון.

איני רואה לנכון להתייחס במסגרת הכרעת דין זו לטענות עובדתיות אלו כיוון שהן לא הוסכמו ולא הובאו לגביהן ראיות, כמו גם שאינן רלוונטיות לצורך הכרעת הדין.

5.      אדון בטענות הנאשמים אחת לאחת, וזאת בהסתמך על המצב העובדתי שאינו שנוי המחלוקת ולפיו כל עסקם של הנאשמים משמש לממכר רהיטים.

הטענה לפגם בכתב האישום

6.      כאמור, טענת הנאשמים היא שכיוון שכל עסקם משמש לממכר רהיטים, הרי שהעסק אינו טעון רישוי מכוח סעיף 10.16.ד לתוספת, וכי יש לפרש את דרישת פריט זה באופן המקל עם הנאשמים, דהיינו שהוא מחייב רישוי עסק רק כאשר לצד מכירת הרהיטים קיים עיסוק נוסף, המשתייך לקבוצה 10.

7.      השאלה הטעונה פרשנות הינה האם עסק שכולו למכירת רהיטים מחוייב ברישוי לפי פריט 10.16.ד לצו.

לצורך הדיון נביא את נוסף קבוצה 10 לצו כלשונו: